סוף כל סוף הגיע החורף לתל אביב. התחזית מבטיחה מזג אויר סוער, גשמים ורוחות וטמפרטורות נמוכות. אני מתכננת להעביר את היומיים בהתכרבלות במיטה או מול הטלוויזיה על הספה בצפיה בסרטים וסדרות שהקלטתי במיוחד לכבוד סוף שבוע חורפי שכזה.
אין ספק שזה כיף להיות בדירה החמה והנעימה, עם הכלב הצמרירי והמחם שלי מכורבל לידי גם הוא ולשכוח שיש עולם בחוץ ומציאות עגומה וקשה. אך עדיין בימים כאלה עולים בי זכרונות של הילדות, שמשרים עלי תחושה נוגה של לא הייתי אומרת בדידות אבל של לבד.
כשהייתי קטנה, ימים גשומים היו הימים הכי כיפים. אחרי הגן, היינו אוכלים צהריים ואז משחקים בחדר הילדים שלי ושל אחי יחד עם אימא. היה לנו שולחן ושני כיסאות קטנים סביבו היינו מציירים או חורזים מחרוזות, או שאח שלי היה יושב על שטיח ובונה וטירות מלגו או משחק במשחקי מכות או משחקי יריות עם חיילי הפלסטיק שהיו לו.
אני, כמובן, לא אהבתי את המישחקים שלו, אז הייתי משחקת לי במשחקים לבנות. במיוחד אהבתי לצייר בחוברות צביעה, לשחק עם בובות הברבי, לשחק בכלי המטבח הקטנים שלי ועוד משחקי ילדות.
אני זוכרת איך החדר היה
מתמלא בריח של תפוזים וקלמנטינות שאמי היתה מקלפת לנו, איך הווילונות הכבדים היו
סגורים ומבעד לחלון בחדר הסלון אפשר היה לראות ברקים מבהיקים בשמיים ולשמעו את הרעמים
המרעידים את הקירות. ועם זאת, לא פחדתי. הבית היה חמים ומוגן ומואר. אימא ואבא היו
בו ולא היה שום צורך לחשוש או לדאוג מפני שום דבר.
היום אני גרה לבדי עם
כלבי היקר. אנחנו נהנים מהחיים לבד אבל בימים גשומים שכאלה, יש תחושת לבד. נקווה
שבשנה הבאה אולי יתמלא הבית בעוד נפשות.
